זמן איכות עם ילדינו

זמן איכות! כולנו מדברים עליו, כולנו רוצים אותו עבור ילדינו ועבורנו. אולם האם אנו יודעים באמת במה מדובר?
זמן איכות הוא תשומת לב מלאה ושלווה. בתנאים הנכונים זהו זמן רגוע ומספק לשני הצדדים, משום שבאופן אידיאלי, זה הזמן שאין בו אמביבלנטיות אלא הקשבה מלאה, קליטת הזולת וניסיון להבין היטב את נקודת מבטו. זמן מיוחד זה יכול להתרחש בתנאים רבים. יש כמה סוגים של זמן איכות:

זמן איכות של "לא רוצה כלום" 

זה הזמן שבו ההורה אינו רוצה לעשות דבר עם הילד, אין לו כל תכנית פרט לשהייה עם הילד. לשבת סתם כך על הרצפה ביחד, להיות זמינה, להיות שם כאשר כל החושים מודעים לילד – צופה, מאזינה, חושבת רק על הילד הזה. זה נשמע פשוט, אולם מעטים בלבד יכולים באמת לעשות זאת.

רובנו רגילים ומותנים לעשות משהו. אין זה מסוג הזמנים של "אני חייב לעשות את זה", אלא זמן של קבלה ושל המתנה. אנו מקבלים באופן מלא את ישותו של הילד בישותנו המקבלת. אנו אומרים לילד שאנחנו באמת שם ומודעים לו. לא מה אבשל, מה אנקה, למי אתקשר וכד'.

אם באמת תרגישו שעליכם לעשות דבר מה באותו פרק זמן, הרי שאין זה הזמן המתאים. זהו מרחב של זרימה חופשית, אשר בו לא צריך הילד לחוש שעליו לבצע משהו, משום שההורה אינו שולח את סוג המסרים התובעניים, שאומרים, "אני כאן עכשיו, מה אתה רוצה לעשות?"

רוב היחסים מבוססים על ביצועים ואילו בזמן איכות כזה אנו יכולים לעודד את ילדינו להפיק הקשבה וציפייה. גם אם נדמה לכם, שהילד אינו זקוק לכם ברגע זה, כי הוא עושה משהו לגמרי בעצמו, אל תעזבו אותו ברגע כזה. זה מאוד מרגיע לדעת שההורה שם, באמת שם, בלי שירגיש לחץ לעשות משהו כדי לזכות בשימת לבם של ההורים.

עבור הפעוט זוהי נוכחות שלווה – בטחון שליו בהוויה הזו. המשחק הנפרד הזה מההורה מלמד את הילד לסמוך על הבטחון הפנימי שלו. אם תתבוננו באמת, תגלו את האדם שקורם עור וגידים לעיניכם.

הזמן הנפרד הזה אינו מביא לתוצאות מיידיות. כל דבר, במיוחד דברים חדשים, דורשים זמן וסבלנות. יש לזרוע תחילה ולקצור רק אחר כך. השקיעו תחילה במה שאתם מרגישים שיש להשקיע בו, ואז לאט לאט, יקרה הדבר. החברה המיידית הזו, חברת האינסטנט, מצפה לתוצאות מיידיות. אין זה כך עם זמן איכות. הדבר דומה יותר להשקעה בעתיד ילדכם, בדיוק כמו בהווה. אתם נמצאים, נגישים וממתינים: הילד הוא היוזם

01

02

זמן איכות של "רוצה משהו" 

זהו הזמן שבו יש מטרה שברצונכם להגשים ביחד כמו הלבשה, רחצה, האכלה וכד'. גם את אלו יש לראות כזמן איכות. אתם יכולים להבטיח שהילד ידע שהזמן הזה שונה מזמן ה"לא רוצה כלום" בכך שתגידו לו "עכשיו אני רוצה לחתל אותך", "עכשיו הזמן להתלבש" וכד'.

זהו הזמן שבו אתם חותרים לשיתוף פעולה. אם אתם חושבים במושגים של איכות, אתם יכולים לנצל את הזמן ללמידה, לביצוע משימה משותפת, שאתם מצפים שהילד ישתף בה פעולה. זה הופך להיות דבר ששניכם נהנים לעשות ביחד. הנגישות שלכם עדיין שם, להוציא את העובדה שהפעם יש לכם ציפיות. זוהי תחילתה של הצגת משמעת ואכיפתה.

בגיל שנתיים לערך, משימתו החשובה ביותר של הילד היא להפוך עצמאי. לפני כן, יש לכם ולילד, מה שמכנים, יחסים סימביוטיים – ההורה והילד כמעט חד הם. הם תלויים רגשית זה בזה, ועליהם, בסופו של דבר, להינתק מהקשר ביניהם. זהו שלב הפרידה – האינדיבידואליות, שבו הופך הילד לאינדיבידואל.

הדבר אורך זמן רב, ובשלב ההפרדה הזה ינסה הילד "לפרוש כנפיים" על ידי הקנטה, הצבת אתגרים ומשחקים.

אתם יכולים תחילה להינות ולאפשר את המשחקים. אולם כאשר מגיע הזמן להגיע לעניין, אתם
תקיפים. אתם מאפשרים לו לשחק ולהשתעשע זמן מה, מניחים לילד לדעת שאתם משחקים ואחר אתם הופכים תקיפים ואומרים שהגיע הזמן לסיים.

אינכם חוזרים בכם – אינכם משנים את המסר שלכם. "אנחנו באמת צריכים להתלבש. שחקנו, עכשיו הגיע הזמן להתלבש. אתה יכול לעשות זאת בעצמך, או שאני אעשה זאת?" עכשיו איננו משחקים עם הילד, משום שאנחנו רוצים לבצע את העבודה.

נסו לא להתרגז. התנהגו באופן ענייני ולא תוקפני. כעס רק מעורר את הילד לרצות לשחק עוד. בשלב זה אינכם מגיבים לעניינים טפשיים, המשחק נגמר. "הייתי רוצה לעשות את זה ביחד, אבל עכשיו אני צריכה לעשות זאת בשבילך. אולי אתה עדיין יכול לעזור. הנה, תמשוך את זה.". השתעשעות סביב העניין היא חלק מההתפתחות, אולם מאוחר יותר על הילד לשתף פעולה: "אני ארקוד אתך, אבל אתה חייב לרקוד אתי."

זמן איכות הוא זמן של גדילה, של תנועה ושל שפל וגיאות. אם אתם יכולים להעניק את זמן האיכות הזה על שני סוגיו ("לא רוצה כלום" ו"רוצה משהו") אזי אתם באמת צומחים עם ילדכם. תוכן הזמן שאתם מעניקים הוא זה שעושה כה הרבה.

אל תדאגו אם אינכם יכולים לעשות זאת מדי יום. קצב הביחד לא יישבר. מה שקורה הוא מה שקורה ולא המכניות שבכם.

אתם יכולים להיות ביחד שעות רבות, אך עדיין לא להתחבר, לראות, לשמוע או להגיב זה לזה באמת.

לא בכך מדובר. משום שהיופי בסוג הנגישות המיוחד הזה הוא שמשפיע על הילד ואחר כך על המבוגר שגדל כך. תגלו שלעולם הוא לא יחוש שכופים עליו לדבר. הוא יכול לשבת בשלווה עם ההורה ולהיפתח אליו כשירצה. הילד לעולם לא יחוש שעושים עליו מניפולציה.

מה שאתם עושים עם ילדכם הוא השקעה לעתיד. זמן איכות הוא מה שכל אחד רוצה באמת – תשורת זמן ותשומת לב.

03

זמן לבד

אם לבן שלושה חודשים: "כשאני מנקה את הבית אני מושיבה אותו במושב התינוק ולוקחת אותו אתי מחדר לחדר. למרות זאת, הוא עדיין מנדנד, ואני מרגישה רגשי אשמה על כך שבמקום לשחק עמו אני מנקה. האם אני מאפשרת לו לדרוש ממני יותר מדי?"

בעיית האם הזו מייצגת את הפח בו נופלות, לדעתי, אמהות רבות. פח, שספרים ויועצים, הטוענים שהתינוק זקוק לכך שאמו תהיה בקרבתו כל העת, יצרו אותו. כתוצאה מכך, מניחות האמהות את תינוקן על שולחן המטבח, על רצפת המקלחת ובמקומות בלתי בטוחים אחרים. כדי לשמור על בטחונם קושרים אותם במושבי התינוק שלהם שבקושי מאפשרים להם לנוע.

ילדים לומדים הכי טוב מתוך מעורבות עם הסביבה ועם אחרים. הדבר היחיד שתינוק קשור יכול לעשות הוא לבעוט ברגליו בעוד אמו עובדת. אולם אם יהיה לתינוק מקום נעים שבו יוכל לשחק, לנוע בעצמו ולחקור את סביבתו, ובה בעת להניח לאמו לעשות את עבודתה, יהיה בכך לענות על צרכי הילד והאם כאחד.

תינוק יכול להיות זמן מה לבדו. חשוב שיגלה את הסיפוק ואת השמחה שבעצמאותו. וכאשר מסיימת האם את שלה, היא יכולה לשוב אל הילד ולהתרכז כליל בקשר בינו ובינה בלי כל הסחות דעת.

אין תינוק שזקוק לתשומת לב תמידית. מה שנחוץ לו הוא תחושת בטחון. אין ספק שטלטול מחדר לחדר אינו מעורר בטחון. אורח חייו של מבוגר אינו זהה לזה של ילד. וכאשר מבוגרים מנסים לעשות את עבודתם תוך כדי ניסיון להעניק תשומת לב לילדיהם, זה נגמר בכך שההורים והילדים כאחד נותרים עם תחושת תסכול. שניהם זקוקים לזמן לעצמם. זה הופך את הזמן שהם מבלים ביחד לעשיר יותר.